1.
בסרטון בחירות שהתפרסם לאחרונה, נראה אדם, מוזר במקצת, עם משקפיים ענקיות וזקן ג'ינג'י ארוך, יושב במסעדה כשלפתע מישהו שופך עליו כוס קפה. האיש קם ו… מתנצל בכל ליבו בפני מי ששפך עליו את הקפה, וליתר ביטחון גם מהאנשים סביב.

לאחר מכן נוסע האיש במכוניתו וג'יפ איתני פוגע בו מאחור. במתכוון.

האיש יוצא ממכוניתו, ניגש לרכב הפוגע ו… מתנצל על מה שקרה ומבטיח שלא יקרה עוד…

בשלב כלשהו הוא יושב על ספסל, מעיין בעיתון "הארץ" והכותרת המבצבצת משם היא: "ישראל צריכה להתנצל".

רעיון לגמרי לא רע.

אבל חכו, לאחר עוד כמה התנצלויות (ממי שלוקח לו את האופניים או משסה בו את כלבו, לפתע האיש המוזר נעמד מול המצלמה, קורע את זקנו, מסיר את משקפיו, ולצופה מתגלה שמדובר בלא אחר מאשר…

… נפתלי בנט!

הוא קורא להפסיק להתנצל ולהתפקד למפלגתו.

2.
ללא ספק מדובר בחומר תעמולה משובח. היו שאמרו שהוא שווה חמישה מנדטים. ואולי זה גם נכון.

אין מי שחולק על כך שהסרטון גרם לאהדה כלפי בנט. אנשים אוהבים הומור. אנשים גם אוהבים בני אדם שלא לוקחים עצמם ברצינות רבה מדי, והכי אנשים אוהבים בני אדם שיודעים להתבדח אודות עצמם.

נפתלי בנט, לו היה בבית ספר, היה חביב הילדים, אם היתה תחרות ליצנים היה לוקח מקום ראשון ומשאיר את הליצנים האחרים עצובים. והאמת היא, זה מה שהוא פחות או יותר עשה, השאיר את כל הליצנים בכנסת די כועסים בעיקר על כותבי הבדיחות שלהם שהם משרדי הפרסום: אנחנו משלמים כל כך הרבה, אז למה לא חשבתם לחפש גם אותנו לליצן/ עובד תברואה/ איש המערות. אם נפתלי בנט ידע לרדת כל כך נמוך, לא יכולתם לחפש אותנו לפחות לים המלח?

3.
זה העניין. שנפתלי בנט באמת קיבל קשב של שתי דקות, הוא גם הביא לעצמו אהדה לא קטנה כי הוא עשה בדיחה טובה. תאמינו או לא, אולי הוא גם קיבל עוד מנדט או שניים.

אבל בואו תקשיבו מה הוא הפסיד.

רגע לאחר שכול המדינה צחקה מהבדיחה של בנט, והאנשים סיימו לצחוק, הם חזרו לעבודתם וקצת דיברו על מה שראו.

ומה שהתברר שאמנם כולם נהנו מהרעיון, אבל כמעט כולם אמרו: "נו טוב אבל הליצן הזה רוצה להיות ראש ממשלה? נו באמת…"
איך הוא לא חשב על זה.

4.
בני אדם אוהבים ליצנים. בני אדם מקשיבים לליצנים, מגיבים להם ואפילו מוחאים להם כפיים. אבל אם הליצן יבקש מהם רגע לאחר מכן להשקיע כסף במיזם שהם מריצים או בפרויקט בנייה גדול שיניב, כך הם מבטיחים, כסף רב למשקיע, הם יקבלו תגובה בסגנון: "חה חה חה, זה היה ממש גדול. מיזם אה? חזק!!! חבל שלא אמרת את זה במופע".

כשהם ישכנעו את העומד מולם שהם רציניים, הם יקבלו כתף קרה ובמקרה הטוב לא יאמרו להם בפנים: "חביבי, תחליט עם עצמך איך אתה רוצה שאתייחס אליך, בצחוק או ברצינות. אתה לא יכול לרקוד על שתי החתונות".

5.
זה נכון לא רק לגבי פוליטיקאים, אלה לכל המגזרים.

כבר בבית הספר, הילד הליצן מקבל תשומת לב ואף אהדה אך לפעמים אינו שם לב שהילדים מסביבו משתמשים בו. הם נהנים והוא חוטף מהמורים. חשוב לי להדגיש שאיני מדבר על בעלי חוש הומור, אני מדבר על ליצנים, לא צריך להסביר את ההבדל בין להצחיק ובין לעשות מעצמך צחוק.

בני אדם מוכנים לשלם הרבה כדי שיתנו להם קשב והכרה, לפעמים הם משלמים משהו שאולי נותן להם את המוצר אך מרוקן מתוכנו. כלומר, קיבלת קשב, קיבלת הכרה, אבל איבדת את הסיבה בגללה רצית אותם…

6.
סיפר לי פעם אדם חילוני, שרעייתו ביקשה ממנו לקבל "בקבוק מים קדושים" מאחד מאותם מתחזים הקוראים לעצם "מקובלים".

"רכשתי בקבוק מים" הוא מספר לי "כמובן שעלה לי הון תועפות, כי הסבירו לי שהמקובל מברך רק מים ממעיין מסוים… המתנתי בסבלנות רבה 'למקובל' שיצא ויברך על בקבוק המים.

"ואז הוא יוצא" הוא מספר לי, "כולי רעד וציפייה… הוא מתקרב לכיווני ואז…

"… צלצול טלפון נשמע. ה'מקובל' מפשפש בגלימתו ומדייג ממנה מכשיר פלאפון ואומר 'הלו… כן… מה קורה…'

"הכל התנפץ לי" הוא מספר, "זה האיש הקדוש שעליו חלמתי? מדבר בפלאפון כמוני, כמוך? פשוט הלכתי משם, פתחתי את הבקבוק ושתיתי ממנו… ויתרתי על ה'ברכה' שלו".

אני זוכר מה שהדהים אותי בסיפור הזה: אפילו חילוני רחוק מ"ישיבישקייט" מבין שממנהיג רוחני הציבור מצפה להיות מורם מעם. הוא אינו יכול להרשות לעצמו משהו פשוט כמו פלאפון.

7.
החינוך החרדי, מעבר לחוקים הברורים המבוססים על תורת ישראל, השקפה המורה לנו מדורי דורות ודעת תורה, יש בו ניואנסים דקים מן הדקים אשר זר לא ישורם.

אני זוכר בעצרת של "דגל התורה" בשנת תש"ן, לאחר התרגיל הידוע שניסה להדיח את הליכוד בראשות שמיר ולייסד ממשלה חדשה בראשות פרס, כאשר כל התקשורת העולמית היתה כרויה לדברים שיאמר רבינו הגדול מרן הגראמ"מ שך זצוק"ל, דברים שיכריעו אם השמאל יקים את הממשלה או הימין.

מרן הגראמ"מ שך זצוק"ל דיבר, וכשסיים השתררה דממה.

עברו מספר שניות. הכתבים הביטו עצבניים. לא הבינו מה קורה. ואז מרן זצוק"ל התיישב ומזה הבינו שסיים את נאומו. אני זוכר את אחד הכתבים שלום קיטל שמו, משדר בעצבנות: "רגע, הוא סיים? אין מחיאות כפיים. אבל כן, הוא סיים. ובכן מאזינים יקרים מרן הגראמ"מ שך הכריע… החרדים לא הולכים עם השמאל…"

שלום קיטל, כשאר העיתונאים החילוניים, לא הבין שלגדולי דור ואפילו לסתם רבנים לא מוחאים כפיים. כי מחיאות כפיים הוא משהו המוני. בעצם… אי אפשר להסביר למה, אבל כל ילד חרדי יודע שלא מוחאים כפיים. נקודה. אלה הם הקודים. אלה הם הדברים המבדילים בין פופוליסט לרגע לבין מנהיג מורם מעם.

8.
בנט הופיע השבוע כשחקן וכבדרן, אבל איבד נקודות רבות בשאיפתו להיות ראש ממשלה. אפילו עם שרובו ככולו המוני ונבער, עדיין מצפה למנהיג אחר, אפילו בלי לדעת למה.

האיש אמנם חובש כיפה, וגם אם תוכו ככיפתו מה שברור שהוא לא למד דקה אחת בישיבה, גם לא של הדתיים לאומיים. חסר לו את ההבנה שבתוך ההבנה. את ההבדלה בין טפל לעיקר, בין הערצה להערכת אמת. בין מנהיגות לבין פופוליזם.

9.
אני כל כך גאה במערכת החינוך שמחדירה כבר מגיל צעיר את הניואנסים הדקים הללו. שגורמת לילדים להבדיל בין טפל לעיקר, בין טמא לטהור, בין צחוק לרצינות, ובין ערך למשהו לא ערכי. אלה הם הבדלים שרוב בני הנוער והמבוגרים בעולם אינם מבינים ואצלנו ילד בגיל ת"ת חי אותם.

לא תראו ילד מעל גיל 9 שרוצה להיות ליצן או קוסם, או זה שמכניס במכונה את הפחיות… הם יכולים להתפעל מהם, אך מבינים בחושים הפנימיים שזה לא משהו שהם היו רוצים להיות… אלה הם דברים עדינים ורגישים שרק מערכת חינוך מושלמת ושמרנית כשלנו יכולה להעניק. אשרינו ומה טוב חלקנו.

טורו של חיים ולדר – אות חיים, מתפרסם במוסף יתד נאמן

האתר של חיים ולדר